לרפא את המוח, לרפא את העולם - בלוג בנושא סיבידי

קנה ספר

הפסיכדליים חוזרים לאופנה. אבל הפעם זה שונה. נעלם הספין השנוי במחלוקת, הטרנסגרסיבי, התרבותי הנגדי שנשאו הפסיכדליים בשנות ה-60 המורדים. התחייה הפסיכדלית הנוכחית היא פרגמטית, מכוונת מטרה, ובמובנים רבים בעיקרה מיינסטרים.

בין אם מדובר באמצעי הצבעה לגליזציה של פטריות קסם, או במינון מיקרו של עמק הסיליקון LSD כדי להגביר את ביצועי העבודה שלהם, או לָה אמהות כדורגל שיוצאות לנסיגות אופנתיות של איהוואסקה, את הסימנים לרנסנס הפסיכדלי בארצות הברית קשה לפספס.

סטארט-אפים פסיכדליים הם שיגעון ההון סיכון האחרון, ומרכזי מחקר חדשים במוסדות אקדמיים יוקרתיים כמו ג’ונס הופקינס, UC ברקלי, הר סיני ובית החולים הכללי של מסצ’וסטס בהרווארד חוקרים את ההשפעות של תרופות פסיכדליות על חרדה, התמכרות, PTSD, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, מעבר לסוף החיים ועוד ועוד. ה ה-FDA יש אפילו פסילוציבין במסלול מהיר, תמצית הפטריות הפסיכדלית, לאישור כטיפול בדיכאון עקשן.

חפש בגוגל “פטריות קסם” ותמצא שוק עצום עם טקסטים על איך לגדל פטריות פנטסטיות משלך, חולצות טריקו ופיג’מות מעוטרות בתמונות עליצות באדום-לבן של אמניטה מוסקריה, וחנויות מקוונות המציעות נבגי פטריות הזיות, בתשלום בגניבה על ידי ביטקוין – בעוד ספרים רבי מכר כמו יום ממש טוב מאת איילת ולדמן ומייקל פולן איך לשנות את דעתך (כיום סדרה דוקומנטרית של נטפליקס) מתארים פסיכדליים כמועילים במיוחד לחקירה עצמית, לרענון רוחני ולשבירת הרגלים רעים.

בדיקת מציאות

למרות שזה אולי נראה כאילו השינוי התרבותי האחרון לנרמל את הפסיכדליים הוא חדשות טובות מזמן, יש גם צד מטריד לכל זה. לבדיקת מציאות, אנו פונים צדק פסיכדלי: לקראת תרבות פסיכדלית מגוונת ושוויונית, אנתולוגיה מתחת לרדאר בעריכת ביאטריז לאבאטה וקלנסי קבנר. ספר זה, שפורסם בשנת 2021 על ידי Synergetic Press בשיתוף עם מכון צ’קרונה לרפואת צמחים פסיכדלית, זוכה לתשומת לב רצינית.

צדק פסיכדלי מעלה את סוג האבק שלא תמצא במדיה המיינסטרים. היא מתמודדת עם שאלות קשות על אפליה, התעללות מינית ומורשת הקולוניאליזם, תוך שהיא דוגלת באתוס פסיכדלי כולל וממוקד בצדק חברתי.

בעוד שכל התורמים לאוסף הזה מכבדים מאוד את כוחם הטרנספורמטיבי של תרופות פסיכדליות כסוכני ריפוי, הם מפצירים בנו לחשוב על החומרים האלה הרבה יותר מאשר זרזים לשינוי התודעה האישית. גם אין לראות בהם תרופת פלא קסומה לתחלואי העולם המודרני. פסיכדליים הם באמת יותר כמו מראות, וחושפים לא רק מי אנחנו כפרטים, אלא מי נוכל להיות כחברה בריאה ושוויונית.

“בואו לא נזלזל במה שאנחנו יכולים להשיג עם מורי הצמחים האלה בתור שותפים שלנו”, כותבת שרלוט וולש במאמר, “מעבר לאיסור על תרופות צמחיות”. הם יכולים לעזור לנו “לזהות את האשליה של הפרדה מאחרים, להתחבר לטבע, לקדושה, לאהבה, ובכך הם מלמדים אותנו למצוא סיוע מבפנים, במקום לנסות ללא סוף למלא את החור הפעור הזה… ”

גיוון במרחב הפסיכדלי

בעוד מספר אוניברסיטאות וחברות סטארט-אפ עורכות מחקרים על טיפול בטראומה באמצעות תרופות פסיכדליות, אנשים שחורים עם PTSD ומאבקים נפשיים אחרים חוששים לנסות זאת, לדברי הסופרת מוניקה וויליאמס. במאמרה, “למה אנשים שחורים צריכים לאמץ ריפוי פסיכדלי”, מסבירה וויליאמס שחוסר הרצון בקרב אפרו-אמריקאים להצטרף לרנסנס הפסיכדלי נובע בחלקו מהסטיגמה הנדבקת לחומרים אסורים ומההיסטוריה הארוכה של דיכוי של שחורים הקשורים לסמים.

מברברית LSD ניסויים שנערכו על אסירים שחורים בכלא בשנות החמישים (ראה חלומות חומצה מאת לי ושליין) למערכת המשפט הפלילי המוטה שהשתמשה ב”מלחמה בסמים” מתקופת רייגן כתירוץ לכליאה ההמונית של אנשים שחורים, האפרו-אמריקאים נזהרים באופן מובן מפסיכדליים “והפגיעות הכרוכה בהימצאות במצב מצב שונה”, אומר וויליאמס. למרות המחסומים הללו, היא טוענת שהשחורים יכולים להפיק תועלת רבה מחומרים אלה, במיוחד לטיפול ב”טראומה גזעית” ובפצעים שספגו “מכות גדולות וקטנות מאפליה שנצברו במהלך החיים”.

ב”שנאה ומדיה חברתית במרחבים פסיכדליים”, ביאטריז לאבאט וניקול ביוקנן דוחקים את ההנחות הפופולריות לפיהן הקהילה הפסיכדלית “מזמינה, מכילה ונטולת גזענות” וכי פסיכדליים הם “א-פוליטיים, אפילו מוגבהים מעל לפוליטיקה”. לאחר תגובה נגד פרסומים אנטי גזעניים ברשתות החברתיות בתחום האינטרנט הפסיכדלי, הרכיבו המחברים רשימה של “שמונה מיתוסים שהקהילה הפסיכדלית מספרת לעצמה” – כולל המיתוס שפסיכדליים “יתקנו את החברה ויביאו לנו הארה” כל עוד אנחנו “תכנסו ותנו להם לעשות את הקסם שלהם.” אם זה באמת היה כל כך פשוט, מי לא היה בעד להגביר את אספקת המים העירונית עם לוסי או מולי?

“אני לא מדען, אני הודי.”

ב”התואר שלי מהיער”, קוראנדרו האמזונס, לאופרדו יאווה באן, מתאר את היותו אחד הדוברים הילידיים הבודדים מתוך שישים אנשים שהוזמנו לדבר בכנס הפסיכדלי למדע שהתקיים באוקלנד, קליפורניה ב-2017, וכיצד “הרופאים , מדעי המוח, כימאים ואקדמאים כנראה הבינו הכל והמשיכו הלאה בלעדינו”.

איהוואסקה, אומר ביין, “לא נועדה להיות עוד תרופה שנגזלת מהיער כדי להעשיר חברות תרופות ולהשאיר מאחור את ההודים, השומרים האמיתיים של התרופה הקדושה הזו”. בעוד ששמאנים ילידים מסורתיים עשויים שלא להחזיק בדוקטורט, הוא אומר, “היער הוא האוניברסיטה שלנו”.

במאמרה “צללים קולוניאליים ברנסנס הפסיכדלי” קוראת דיאנה נגרין “להגן על הארצות שתרופות קדושות הן חלק מהן תוך כיבוד הידע של עמים ילידים שמציעים דורות של השקעה בהבנת התרופות הללו”. היא מבקרת את הסחורה הנוכחית של תרופות צמחיות קדושות ואת השוק העצום של ריטריטים, שבו “הנשים הן סקסיות, יש בקתות זיעה וטיפים, מזמורים, כפרים אקולוגיים, יוגה, עיסוי ואוכל טבעוני, [and] אתה יכול לסובב את איהוואסקה, סן פדרו, פיוטה, קמבו וראפה”.

קבוצה של סופרים הקשורים לאיגוד רופאי היג’ה הילידים של האמזונס הקולומביאנית (UMIYAC) חתכו למרדף ב”ניכוס תרבותי & שימוש לרעה בתרופות אבות יאג’ה”. UMIYAC קובע: “שמה של המגפה הזו שמציקה בשטחים שלנו הוא ‘כלכלה חילוץ’. מערכת יחסים חברתית זו קשרה היסטורית את התרבויות שלנו עם ‘העולם שבחוץ’. זוהי ביזה של משאבים, בעלי חיים, צמחייה, מינרלים, פחמימנים, אנשים וידע”.

קווירים, שמאנים & התעללות מינית

חיבורים אחרים ב צדק פסיכדלי להתעמת עם הניצול, ההדחה וההתעללות שנשים ו LGBTQ ניסיון של יחידים בתוך הקהילה. ב”פסיכדליים הם קוויריים, רק אומרים”, מציעה בט וויליאמס ש”קוויריות קיימת בתחום גדול יותר מפוליטיקת זהויות… תחום הוויה שהוא אישי, פוליטי, רוחני אפילו, וכמו פסיכדליים, הצורה שהיא לובשת תלויה בתרבות. הֶקשֵׁר.” קווירים פעם היו לא חוקיים, בדיוק כמו פסיכדליים, וקווירים יודעים איך ליצור קהילה בזמן משבר, אומר וויליאמס. היא טוענת שהשיטות היעילות ביותר לשילוב קווירים וקבוצות שוליים אחרות במרחב הפסיכדלי הן המוחשיות: לכלול את ערכיהם, לפרסם את דעותיהם, לתת להם מקומות עבודה ומימון.

מספר כותבים באנתולוגיה זו מתעדים את ההתעללות הפיזית והרגשית המטרידה באמת בנשים שנעשה על ידי שמאנים, מנחים וחוקרים גברים המחזיקים בכוח בתוך הקהילה הפסיכדלית. ב”דייט עם שאמאן איהוואסקה שלי: מין, כוח והסכמה”, סופרת המכנה את עצמה “מרי” מתארת נסיגה באיהוואסקה שבה “השאמאן”, לאחר שרכשה את אמונתה כמדריכה דרך חווית האיהוואסקה האינטנסיבית, יזמה מפגש מיני. כשהיא הייתה במצב פגיע, הפרה את השמירה בה הואשם וגרמה לבלבול וטראומה ניכרת בשבועות ובחודשים שלאחר מכן.

בתגובה לדיווחים משתוללים על התעללות מינית, פרסם צ’קרונה את “מדריך הקהילה של איהוואסקה למודעות לתקיפה מינית”. הוא מפרט רשימה של 17 אמצעי זהירות עבור הגדרות במרכז איהוואסקה, אם כי הם יכולים לחול בקלות על כל מצב שבו אדם אחד “מדריך” או “מקל” על החוויה הפסיכדלית של אחר. מספר ארבע ברשימת ה-17: “אין זה הכרחי שמרפאים יגעו בחלקים אינטימיים בגופכם או בכל אזור שאינכם מסכימים לו”.

אפשר היה לחשוב שגבולות אתיים ברורים כאלה יהיו מובנים מאליהם, במיוחד בניסויים בחסות הממשלה, אבל למרבה הצער, לוקטור המחקר הפסיכדלי יש חלק בסיפורים דומים. ב”גבריות פסיכדלית: הרהורים על כוח, אלימות ופריבילגיה”, גבריאל אמזקואה מתחקה אחר שורשיהן של “גבריות רעילות” אלו בתוך התרבות הפסיכדלית אל השילוש הלא קדוש של “פטריארכיה, קולוניאליזם מערבי וצרכנות קפיטליסטית, שהחברה שלנו חייבת להכיר, להגביל. ובסופו של דבר להתמוסס.”

הרחבת נפש פוגשת כיווץ ראש

ב”המהפכה לא תהיה פסיכולוגית: הפוטנציאל של פסיכדליים לשינוי מערכתי”, ביל ברנן טוען ש”הרבה ממה שיוצא מהחוויה הפסיכדלית משפיע רק כמו האינטגרציה שאחריה.”

פרוטוקולים קליניים מיועדים ה-FDA האישור מנוהל בדרך כלל על ידי פסיכותרפיסטים המשלבים תרופות פסיכדליות עם פסיכותרפיה בסגנון מערבי. אבל, כפי שמסביר ברנן, הנטייה הפסיכותרפויטית מעדיפה את הבכורה של הפרט על פני הזירה החברתית, ובכך מקדמת “פתרונות ברמה הפרטנית לרבות מהבעיות המערכתיות שלנו”.

ברנן טוען ל”מודל רחב יותר של ריפוי המשאיר מקום לחוויות אינדיבידואליות לתרום לטרנספורמציה קולקטיבית”. לקבלת השראה, הוא פונה לעבודתו של המחנך הברזילאי הרדיקלי פאולו פריירה, שפיתח פרקטיקה המבוססת על “העלאת תודעה ביקורתית”, לפיה מטופל מזהה ומגלה צורות מופנמות של דיכוי על מנת לקדם שינוי חברתי-פוליטי.

ברנן מציע שניתן לשלב את המתודולוגיה של פרייר (שהושפעה מתאולוג השחרור איגנסיו מרטין-בארו) עם טיפול פסיכדלי – התוצאה הרצויה היא שהמטופל “לא רק ריפא את הטראומה שלו אלא נקט בצעדים לעקור את התנאים שקבעו את במה לאירוע הטראומטי”.

מעידה תמורת דולרים

במאמר ללא מעצורים, “קפיטליזם על פסיכדליה: הזרם המרכזי של מחתרת”, אריק דייוויס מתייחס לפילוג המתבשל בתוך הקהילה הפסיכדלית סביב סוגיות של סחורה. הוא מזהיר כי פסיכדליה נגררת ל”אור המיינסטרים הזעף” של “קפיטליזם וטכנולוגיה בפעולה”, מיזוג רעיל של זכויות קניין רוחני, ניסויים מוטים בחסות תאגידים, סוכנויות מקצועיות, היריבות על מעמד וכספים, ו “שיח מנרמל הדורש דחיקה לשוליים של רשויות פסיכדליות, חזונות, חוקרים וערכי קהילה קודמים וסוררים יותר”.

עשרות ידועים בקהילת המחקר הפסיכדלית תמכו ב”הצהרה על מדע פתוח ועיסוק פתוח עם פסילוסיבין, MDMA, וחומרים דומים” שהופצו לפני סימפוזיון צ’קרונה ב-2018. דייויס מתייחס לאמירה זו תוך שהוא מאיר את ההטיה הנוכחית לעבר “התנהגויות ארגוניות למטרות רווח שהתפרסמו לאחרונה במרחב הפסיכדלי”, שלדעתו ואחרים אינם מתחברים עם “המחויבות ליושרה מדעית, שיתוף נתונים ו רוח השירות.”

קחו למשל את ה-Compass Pathways לשעבר ללא מטרות רווח וכיום למטרות רווח, בגיבוי המיליארדר פיטר ת’יל, מנהל בנק של פוליטיקאים גזענים מהימין הקיצוני, מתנפצים על מהגרים, אבסולוטיסטים נגד הפלות ומכחישי אקלים אנטי-מדעיים. של מצפן נתיבים לָנוּ פטנט מס’ 10,519,175 נותן לחברה בעלות על טיפול בדיכאון עמיד לטיפול באמצעות תכשיר של פסילוסיבין סינתטי מגובש. וקרן משפחת מרסר, פטרונית מרכזית של דונלד טראמפ וברייטברט ניוז, הגישה מיליון דולר עבור MDMA מחקר לטיפול בותיקי צבא PTSD.

“התרבות השלטת של היום”, טוען דייוויס, “איננה מציאות שיש להכיל, אלא איום קיומי שיש להתנגד לו”. הקהילה הפסיכדלית כבר לא יכולה להעמיד פנים, הוא אומר, “שתהליך המיינסטרים הוא התפתחות חיובית גרידא, תקווה לאנושות, הנפרדת מהמשברים הגדולים יותר של קפיטליזם, מיליטריזם, סמכותנות והגברת השליטה בסובייקטיביות. ”

אבל לא הכל אבוד, מבטיח לנו דייוויס: “הרשת המבוזרת של ייצור פסילוסיבין – המשתקפת בצורה כל כך מוזרה במבנה התפטיר עצמו – היא כל מה שהשבט המשתנה ללא הרף של פורעי חוק והחושבים החופשיים צריך. פטריות הקסם נמצאות עכשיו באור, אבל הן תמיד יגדלו הכי טוב בצללים”.