השער לאופיאטים

תיאוריית השער של התמכרות היא כשל במדרון חלקלק. היא טוענת שכאשר אנשים מתוודעים לסמים קלים כמו קנאביס, הם מסלימים מאוחר יותר לסמים מסוכנים כמו אמפטמינים ואופיואידים. בעידן של טירוף ה-reefer, זה היה תירוץ לעשות דמוניזציה של קנאביס על ידי חיבורו לסמים קטלניים. למרות שהתיאוריה שגויה, יש כמה היבטים אמיתיים של התמכרות שהיא לוכדת. אופיואידים הרסניים בין השאר בגלל סוֹבלָנוּת ו רגישות. כאשר הגוף נחשף לאופיואידים, הוא מפחית את פעילות האופיאטים האנדוגניים ככל שהוא יכול. לאחר מספר שבועות של שימוש עקבי – בין אם זה מורפיום רפואי או פנטניל ברחוב – הגוף כמעט עמיד לשיכוך כאבים והנאה מהמינון הראשוני של אופיואידים, ואחד נכנס לגמילה בהיעדרם. סובלנות מתרחשת, במידה מסוימת, עם כל התרופות. רגישות היא תהליך מתעלם ועדין שבו שימוש מזדמן באופיואיד מגביר את הרגשות המתגמלים שהם מעניקים, ותורם לאופי הממכר מאוד שלהם. גרוע מכך, חלק מהתרופות שאינן אופיאטיות גורמות לסבילות ורגישות לאופיואידים. חוקרים מאוניברסיטת וירג’יניה קומנווולת’ מספקים ראיות לכך שקנאביס אינו עושה זאת, ושוב מערער את תיאוריית השער. הקנבינואיד הסינטטי המשמש במודל ההתמכרות של החולדות שלהם לא גרם לרגישות לאופיואידים. אבל אמפטמין (כמו Adderall) ואופיאטים תחזוקה כולל מתדון ובופרנורפין גרמו לרגישות להתמכרות עתידית לאופיואידים. אם יש שער, נראה שזה מרשמים מוקדמים של אופיואידים, לא קנאביס.